רפלקציה וסיכום

הפרויקט שלי השנה היה תהליך שונה מכל מה שעשיתי בעבר. בניגוד לפרויקטים קודמים שהתמקדו ביופי, באסתטיקה או ברעיונות חיצוניים, כאן לקחתי דמות אחת – ברבי – והפכתי אותה לעולם שלם שמורכב מהחוויות הכי פשוטות, הכי פגיעות, והכי אנושיות שלנו.

כשהתחלתי, לא תיארתי לעצמי עד כמה אני עצמי אהיה נוכחת בתוך הדמות הזו. חשבתי שאני "משתמשת" בברבי כדי להעביר מסר, אבל בסוף הבנתי שהיא הפכה למראה – לשיקוף של רגשות, מאבקים, כאבים, מצבים שכולנו מכירים אבל כמעט לא מדברים עליהם.

בשנה שעברה, הרגשתי שלא הייתי טובה מספיק. כאילו עמדתי בציפיות, אבל לא באמת יצרתי מתוך הלב. לא נתתי לעצמי את המקום, לא העזתי באמת לחשוף את מה שאני מרגישה. השנה הרגשתי אחרת לגמרי – בפרויקט הזה נתתי את כולי. כל סט שצילמתי נולד ממחשבה עמוקה, מרגש אמיתי, מהרצון להגיד משהו מדויק ומשמעותי. התחברתי אליו לא רק כצלמת – אלא כבן אדם.

האתגר המרכזי היה לא לפחד מהבוטות, מהאינטימיות, מהכנות. היו סצנות שצילמתי והרגשתי עירומה לגמרי – כאילו אני לא מסתתרת מאחורי המצלמה, אלא חושפת חלקים מעצמי. היו גם רגעים של תסכול – כשצילומים לא הצליחו, כשמשהו בתאורה לא עבד, כשלא הרגשתי שאני מצליחה להעביר את התחושה שדמיינתי.

אבל ככל שהתקדמתי, למדתי להקשיב לעצמי. למדתי שצילום טוב הוא לא צילום "יפה", אלא צילום שמרגיש אמיתי.
למדתי איך להשתמש באור כדי לבטא רגש, איך לביים סצנה אבל להשאיר בה מרווח לבלתי צפוי, איך לבחור פריים שמדבר גם אם הוא לא מושלם טכנית.

הדבר הכי חשוב שלקחתי מהפרויקט הזה הוא להבין שצילום הוא שפה – ושיש לי מה לומר בה.
גיליתי בתוכי קול יצירתי שלא מנסה לרצות או להיות "כמו", אלא מחפש אמת.

אם הייתי מתחילה את הפרויקט הזה מחדש, כנראה שהייתי עושה את אותם טעויות. כי דווקא דרך הטעויות, חוסר הביטחון והחיפוש – מצאתי את עצמי.

הפרויקט הזה לא רק חיבר אותי לעולם הצילום ברמה חדשה – הוא חיבר אותי לעצמי.
ועם התובנות האלה, אני ממשיכה קדימה – סקרנית יותר, אמיצה יותר, ובעיקר – יודעת שברבי אולי יצאה מהקופסה, אבל גם אני.