תכנון צילומים

התהליך שהוביל אותי לבחירת נושא לפרויקט הגמר שלי התחיל מתוך רצון אישי לפרק ולבחון דימויים קיימים, ובמיוחד את הדימוי של ברבי – אחת הדמויות האיקוניות ביותר בתרבות הפופ. ברבי מלווה אותנו מילדות, מציגה מודל נשי אחד, מושלם, מנותק – ואני רציתי לבדוק מה קורה כשמפשיטים אותה מהפנטזיה. מה קורה כשלוקחים את ברבי ושותלים אותה בעולם שלנו, באור הכי ישיר וחשוף – לא בגרסה נוצצת, אלא כאישה רגילה, שנלחמת, כואבת, מתבלבלת, ולפעמים פשוט לא מתפקדת.

בחרתי להכניס אותה לרצף סצנות יומיומיות, שלכאורה פשוטות – אך דרך העיניים שלה מקבלות משמעות חדשה. כבר בשלב התכנון הבנתי שהעולם שאני רוצה לבנות עבור הפרויקט הזה הוא לא זוהר או ורוד – אלא אנושי, גולמי, בוטה לפעמים, ובעיקר אמיתי.

כדי להתחיל, תכננתי סט צילום שממקם את ברבי במלון נטוש – לבושה בשמלה קלאסית, אוחזת במטאטא. כאן רציתי לגעת בשבר שבין הדימוי של נסיכה לבין אישה שמנקה, עובדת קשה. אחר כך חשבתי על סצנה של פרידה – לא סיפור אהבה ורוד, אלא סצנת שברון לב, עם גלידה, דמעות ותמונות ישנות.

המשכתי לדמיין אותה בתחבורה ציבורית – יושבת בתחנה, מבולבלת, זרה במרחב הציבורי. אחר כך חשבתי על חדר כושר – מקום שבו הגוף נבחן. רציתי להראות את ברבי מתאמצת, מזיעה, לא פשוטה ולא מושלמת.

תוך כדי כתיבת התסריטים לכל סצנה, חזרו שוב ושוב נושאים של גוף, זהות, נשיות. נזכרתי כמה פעמים בילדות שלי שאלו אותנו למה ברבי תמיד חלקה, תמיד זוהרת, תמיד נראית כאילו אין לה גוף אמיתי. מתוך זה נולד הרעיון לצלם אותה ברגע אינטימי של גילוח – פעולה יומיומית שמביכה, שדורשת מאמץ, שלפעמים גם כואבת.

בהמשך תכננתי סצנה שבה היא פשוט חולה – שוכבת עם אף מנוזל וצופה בטלוויזיה. עוד אחת שבה היא שיכורה – אוחזת בבקבוק שמפנייה, מתנדנדת, סצנה של אובדן שליטה.

ואז נולדו הרעיונות האמיצים יותר – כמו צילום שבו היא מתמודדת עם מחזור, מחזיקה טמפון מגואל בדם, מבולבלת ולא יודעת איך להתמודד. וכמובן – סצנה טעונה מינית, שבה היא מחכה לגבר, לבושה בבגדים חשופים, מיישירה מבט – לא כדי לרצות, אלא כדי להחזיר את המבט.

לבסוף, ידעתי שאי אפשר לוותר על רגע של התבוננות עצמית – ברבי מול המראה, בוחנת את עצמה, לא מרוצה. רגע של שקט שבו נחשף הפער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו אמורות להיות – לבין מה שאנחנו מרגישות בפנים.

הבחירות שלי לאורך התכנון לא היו מקריות. הן נבעו מהרצון להחזיר לברבי את האנושיות שלה – לא בתור סמל, אלא בתור מראה. מראה שלנו. כי ברבי, בסופו של דבר, זו לא היא. זו אנחנו.